מיוחדת רק שלך... האמנם?

בטוחה שכבר עבר הלאת

למישהי אחרת

אין לי ספק שאתה ממשיך במסעות הכיבושים שלך

אחת אחת אתה עובר

כל עוד ניתנת לך האפשרות לקבל את המקום שאתה רוצה

וגם אם לא

אתה לוקח אותו בכוח ולעיתים בעורמה ובמוח

ועד שהבחורה, כמוני בדיוק, שמה לב למה מתרחש

זה כבר מאוחר מדיי

כי אתה כבר הטבעת חותמך

כבר נכנסת עמוק פנימה

ואני עומדת חסרת אונים

למרות שאני יודעת שאינני רוצה משהו כמוך בחיי

אתה נשאר ולא יוצא

אני לא מצליחה להוציא אותך ממני

ואני מנסה

חזק חזק

המון

מבינה את הסיכון הרב שטמון בך

יודעת שלא תמיד זה תלוי בי

מנסה לשלוט במצב

ובסופו של דבר

ידך על העליונה

אתה בגופי

אתה מתפשט

עשית זאת גם לאחרות

אינני מיוחדת

בטח שלא מיוחדת שלך

או כמו שפעם נאמר לי בחדרי חדרים; ״ מיוחדת רק שלך״

אני מעדיפה שתעבור הלאה

לכיבוש הבא

חפצת חיים אני

ואיתך סיכויי פוחתים

אם לומר את האמת, הם לא מחמיאים כלל

רזיתי המון מאז נכנסת לחיי

גם אין לי כל כך תיאבון

הפסקתי לצאת עם אחרים

מנסה להתמודד עם נוכחותך בחיי

והיא כה משמעותית

אז עברו מספר חודשים, ובינתיים?

הספקת לקבוע עובדות, בעודי נלחמת

פיתחת גרורות ומושבות

בעודי משתוקקת שתצא מגופי

אני יודעת שאין זה הוגן

ולצערי

אתה תעבור גם לבחורות אחרות

גם במקביל אליי

אחרי הכל, אתה שם אצל כולנו

עוד נשים תחלוקנה איתך את אותה האינטימיות שאני חולקת

ולך לא נמאס

אתה לא מסתפק בזה

מוכרח להשיג ולכבוש עוד

ואני רק מקווה שאני אהיה האחרונה שתפגע בה כל כך

מקווה שאחרי לא יהיו עוד נשים שיחושו אותך מקרוב

שיתמודדו עם הבשורה שאתה חלק בלתי נפרד מחייהם

מעתה ועד עולם

ואני גם יודעת

שאיתי זה אחרת

כי איתי, אתה לא תקבל את אותן פריוולגיות שקיבלת בעבר

לא הפעם

כי כאן, אתה עוד תלמד שההיסטוריה איננה חוזרת

נוכחותך לא רצויה

וכנגד המושבות שהקמת בגופי כבר מזמן יצא צו פינוי על בנייה בלתי חוקית...

כל שנותר הוא הפעלת הדחפורים וחיסולך. בוא יבוא היום.

כי באמת שחיים רק פעם אחת.

ואני, רחוקה מלמצות את הפעם שניתנה לי.

ואתה? יכול להתחיל לקפל את עיר האוהלים שהקמת בגופי

זמנך קצוב. מקומך אינו מובטח. 

וכן, השבט אמר את דברו - אתה המודח הבא בהישרדות של חיי...

ואתה בשלך....

נכנסת לעולמי בלי שום התראה

ניסית לכבוש את כולי, ואני בשלי...

רצית להשפיע, להיות חלק ממי שאני

רצית לבלוע את גופי

לחמם ולחבק

לאחוז חזק חזק

להיות חלק ממשהו, ממישהי

ביקשת להיכנס לתוכי, לליבי, לנשמתי

רצית כל כך לכבוש אותי

לא רצית שזה ייגמר, הסברת כמה זה נכון עבורך

ואז זה קרה

כשלא שמתי לב, כשהייתי עסוקה, והורדתי מגננות

אז, התחלת לכרסם בגופי

אט אט, בדרך שלך

ניסית להרוס כל חלקה טובה

לא בחלת באמצעים, לא אכפת לך כמה זה כואב

לא משנה התוצאה, לא חשובה הדרך

המשכת, ועודך ממשיך, בשלך

אני בינתיים מנסה להילחם בך בכל כוחי

כל הזמן

במחשבות, בזיכרונות

לא קיימים עוד רגעים קטנים של אושר בליבי איתך

רק להוציא ולהוקיע אותך ממני

כי סרטן קטן שלי, לא ביקשתי שתבקר

לא ביקשתי שתישאר

ולא רציתי שתקים מושבות בגופי

ואתה?

ואתה כאן

ואתה בגופי, מנסה להאחז בי בכל מה שנותר לך

מנסה לקבל עוד חלקות קטנות מעולמי, מתוכי

ואני?

אני רק רוצה שתבין שכמו כל האתגרים בחיי, זה רק עניין של זמן ואנרגיות עד שאתגבר גם עלייך... 

והפעם, אני מבטיחה, שכשזה יקרה, לא אתגעגע לנוכחותך בחיי...

"גם אם אלך בגיא צלמוות..."

יום הולדת 5. רחוב השרון בחולון. כמיטב המסורת של משפחת רחמים, מסיבת יום ההולדת מושקעת ומלאה בכול טוב. מי שמכיר את ההורים שלי, יודע עד כמה זה נכון... ילדת יום ההולדת עם כתר על הראש. כתר מפרחים אדומים. שיער ארוך וגולש. ילדים  מהגן, כולל אהבתי הראשונה (ילד בשם רן.. שהספיק לחזור בתשובה מאז גיל 5...) מתכנסים כולם יחד, נעמדים סביבי ומרימים את הכיסא יחד עם קולות האומנית שסופרת עד 6.. (אחד לשנה הבאה..). לאחר מכן, מתנגן שיר ברקע. שיר שאומר הכול. מילותיו שחקוקות לי עד היום, יחד עם הריקוד והחיבוק לאמא – "אמא או אמא חבקיני חזק, ולעולם לא ניפרד. אמא אותך הן אהבתי מכל, אמא השיר לך הוא עד". 

הזיכרון הזה חקוק בראשי מאז גיל 5. ומה שזכור לי יותר מכל, בתור ילדה בת 5, שכל מה שחשבתי באותו רגע זה מה יקרה כשאמא תעזוב אותי ותמות. אני זוכרת כשחזרתי בגיל 6 או 7 מבית הספר, אחרי טקסי יום השואה/יום הזיכרון בבכי היסטרי, וביקשתי מאבא שלי שיבטיח לי שאני לא אמות לעולם. אמא לא הסכימה. אבא הבטיח, כי לא מצא דרך אחרת להרגיע אותי. אני זוכרת שאבא אמר לי שהכי טוב זה שהטבע יעשה את שלו, וסבא ימות ראשון, ואז אבא ואני אני. זה המצב הכי טוב שיכול להיות. בתור ילדה קטנה לא הבנתי עד כמה הוא צודק. מצד שני, אבא שלי תמיד צודק.

ולמה אני משתפת את כל העולם בזיכרונות ילדות אלו? ובכן, בחודש האחרון, שהיה גדוש בחגים (פסח, יום השואה, יום הזיכרון, העצמאות), ניסיתי לכתוב פוסט חדש. באמת שניסיתי. אבל לא הצלחתי. כל פעם ניסיתי לתת עוד תקווה בכתוב, ולהראות את הצד הטוב ואת מה שנמנה עימו. אבל זה לא הרגיש נכון. והיום, היום הגעתי לתובנה שמה שעושה את הבלוג הזה כל כך אני, זה העובדה שאין צנזורה, הכל אמיתי. מבפנים.

המוות, עליו כמעט ולא כתבתי, והמחשבות עליו, מהווה מנת חלקו של כל אדם. אבל הוא בעיקר מהווה מנת חלקו של אלו שמרגישים קרובים יותר אליו. ההתמודדות עם התחושות, ההרגשות וכל מה שנלווה לזה, קיימת מדיי יום ביומו, גם אם במינון נמוך או אם נאלמת דום לזמן מה. אני חושבת שקשה מאוד להבין מה עובר בראשו של אדם שחושב או שיודע מראש שיש סיכוי מוחשי שהוא עתיד לסיים את פרקו בעולם הזה, קרוב יותר ממה שהוא ציפה. 

אני רוצה להדגיש כי אני יודעת שהמוות הוא חלק מהחיים. סופם אם לדייק. אני רוצה לשתף אתכם ולספר לכם שהמחשבות הללו קיימות בי. אני לא חושבת על כך כל הזמן. אבל מדיי פעם המחשבה קיימת. הפחד, החשש, מה יקרה, איך זה יקרה, איך מרגיש אדם שעומד למות, איך זה נראה, ומה הוא עושה לקראת המוות. כותב צוואה? כותב מכתבים לאנשים שהוא אוהב? איך בעצם "מתארגנים" לקראתו? אני חושבת שהשיח על הדברים עוזר ומסייע להתמודד עם הפחדים, ובכך מסייע להתמודד עם המחלה. כי מהו הסרטן אם לא ערימה של תאים נגועים בפחדים, מחסומים רגשיים וקשיים שנערמו לאורך החיים וחשבנו כי התמודדנו עימם, אך למעשה הדחקנו.. ועכשיו זה הזמן.

אני מאחלת לכולנו, שדבריו של אבי אכן יתקיימו, והמוות יקרה באופן הטבעי ביותר – אב קובר סב, בן קובר אב. ולא אחרת. ובינתיים.... עד שזה יגיע, יש לי עוד הרבה זמן... אני, בין אם תרצו ובין אם לא.. מתכננת לחיות עוד הרבה מאוד שנים. הסטטיסטיקה אולי נגדי, אבל איך אמר אבא שלי באחת משיחותינו הרבות: "סטטיסטיקה זה אדם בגובה 2 מטר שטבע בנהר שגובהו הממוצע 20 ס"מ..."

המוות, חלק מהחיים. והחיים – הם הנאה צרופה שאל לנו לקחת בקלות ראש וכמובן מאליו. עברו כבר למעלה משלושה חודשים מאז שגילו את המחלה בגופי. הרופאים נתנו לי שבועיים לחיות (ללא טיפולים כימותרפיים). בינתיים אני כאן, ואני חיה. נהנית מכל רגע. מנסה להרגיש כמה שיותר בחיים. מסרבת לתת למוות להיכנס פיסית לעולמי. הוא בינתיים מגיח מדיי פעם במחשבות. חלק מהתהליך שעובר על כולנו. חולים או בריאים.

בינתיים אני נותנת לאמא לחבק אותי חזק, ומבטיחה לה שלא ניפרד. לפחות לא בעתיד הקרוב. כי אם אמא שלי מצליחה בעזרת עקשנות, אהבת החיים, התמדה והמון המון עבודה קשה להתמודד בגבורה עם מחלה שתוקפת אחת לחצי מיליון בארץ, כאשר 70% מתים, ובין החיים – 25% נהיים צמח/משותקים (למרות שהיא עדיין בתהליך שיקומי ארוך, ולא עצמאית), אז אני אחלים מהסרטן. ועד כמה שהמוות נראה אולי יותר מוחשי, הוא יאלץ לחכות. יש לי עוד כמה תוכניות בעולם הזה. והם כוללת נוכחות פיסית שלי באירועים רבים ומרובים בעשרות השנים הבאות. 

אמא ואבא יקרים שלי, על גבי דף זה אני רוצה שתדעו שהאהבה האינסופית שלכם היא זו שמשאירה אותי כל כך חיה. תעצומות הנפש שלכם הם מודל לחיקוי והערצה. ובזכות הDNA הזה שהעברתם, בתקווה, אלינו, ובעיקר אליי, אין דבר שלא נוכל לו יחד. והמוות? הוא יצטרך לחכות בינתיים. והחיים? בגיל 28 שלי, הם באמת רק מתחילים....

גזר דין חיים

שלשום האחיין שלי חגג יום הולדת שנתיים. עברו כבר שנתיים מהרגע בו נכנסה לחיי משפחתי תוספת מדהימה. ילד מדהים. מלא אור, חן ושמחת חיים. בן שנתיים. כל החיים לפניו. כל העולם פרוס בפניו, והוא רק צריך לבחור. אינספור אפשרויות. אינסוף דרכים

.

ואני? אריק לביא שר : "שום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע...".  אני יושבת וחושבת עד כמה זה נכון. "זה קרה כשהדרך התמשכה לי. זה קרה. לא ידעתי איך זה בא לי". אבל זה בא. וזה כאן. וזה מוחשי. וזה אצלי בגוף. וזה התפשט. וזה שלב 4. וזה שלב מתקדם. וזה בעייתי. ומכאן צריך לחיות. מכאן חייבים לחיות.

אתם מבינים, בהתחלה חשבתי שבניגוד לאחיין שלי, לי אין אינספור אפשרויות. ואינסוף דרכים.כרגע יש לי דרך אחת, אפשרות אחת – מלחמה בסרטן על גרורותיו השונות. ואין לדעת מתי אנצח, ואין לדעת מתי זה ייגמר. שאלת מיליון הדולר עבורי היא מה עושים בינתיים. בזמן שנלחמים. הרי חיי היום יום עדיין מתקיימים במקביל. השמש זורחת, היום מתחיל, ואז מה? הרי אנחנו לא נלחמים באופן אקטיבי 24 שעות. אז מה עושים במהלך היום? 

ואז זה הכה בי – בדיוק כמו האחיין בן השנתיים שלי, גם לי יש אינספור אפשרויות. אני רק צריכה לנצל אותם, וליהנות מכל רגע. כמו כולנו. אין דבר שאני לא יכולה לעשות. אולי הקצב יהיה איטי יותר, ואולי יהיו ימים שבהם אני אקום ואהיה חלשה יותר, ועייפה יותר, וארגיש את הבחילות הנוראיות הללו, ואת הפטרת האיומה בפה. ואולי זה יכאב לי קצת יותר. אבל אין ברירה אחרת. חייבים להמשיך את החיים, ובשביל זה חייבים להמשיך לחיות. בהמשך השיר אריק לביא מדגיש.. : "יש לנוע, לנוע"... התנועה, העשייה, לא משנה הקצב שלה, היא המשמעותית. 

המחלה לוקחת מאיתנו אנרגיות רבות. ההתמודדות איתה, עם הסובבים אותנו, עם הרעלים בגוף. יש המון סיבות למה לא לקום בבוקר ולחשוב מה אני עושה היום בשבילי, שיעשה לי טוב. יש המון סיבות לכניעה, לשכב במיטה בלי מצב רוח ולרחמים עצמיים. אבל יש סיבה אחת שעולה על הכול, וצריכה לתת לנו את הכוח לקום ולעשות – החיים. מתנה מדהימה שאנחנו עדיין זכאיות לנו. עדיין יש בפנינו אינספור אפשרויות, ואנחנו רק צריכות לבחור מה נעשה – נפתח עסק עצמאי? אתר אינטרנט? נלמד שפה חדשה? נעזור לאחרים בפורומים שונים של חולי סרטן להתמודד גם כן? נקרא ספרים ונעשיר את הידע האישי שלנו? ועוד ועוד ועוד....

סרטן גרורתי איננו פיקניק... קל וחומר ההתמודדות איתו... אבל אין זה אומר גזר דין מוות. בעייני, המשמעות היא גזר דין חיים. כי מי מאיתנו באמת יכול להגיד שהוא עושה מה שהוא באמת רוצה, בקצב שהוא רוצה, במקום שהוא רוצה, ואיך שהוא רוצה? במקום מסוים, כמה שאולי היינו מעדיפים לוותר על זה, קיבלנו פריבילגיה שאין לאף אחד אחר – לחיות את החיים עד הסוף, איך שאנחנו רואים לנכון.

אף אחד לא באמת יודע כמה זמן נשאר לו על פני האדמה. רוב הזמן אנחנו עסוקים בלרדוף אחר הזנב של עצמנו, ולרוץ... לרוץ כמה שיותר מהר, להשיג כמה שיותר, בגיל צעיר יותר... כסף, עמדה בכירה, תהילה, הצלחה ומה לא.. ועד שאנחנו עוצרים ושואלים את עצמנו מה באמת עושה לנו טוב, ומה אנחנו באמת רוצים לעשות, אנחנו כבר עמוק בתוך מחויבויות שקשה מאוד לצאת מהם. וכך החיים שלנו הופכים להיות מה שהסביבה שלנו מצפה ורוצה מאיתנו, ולא מה שהלב שלנו באמת רוצה.

הפריבילגיה שלי היום, היא להתמקד בדברים שחשובים לי באמת. בדברים שאני באמת רוצה לעסוק בהם. לחיות כפי שתמיד רציתי. ל-ח-י-ו-ת. ליהנות מהרגע. מהכאן ועכשיו. מכל שעה ושעה. כי אין לדעת מה יקרה מחר בבוקר. אתם מבינים, הסרטן בגופי. זאת עובדה. עכשיו השאלה מה אני אעשה איתו. מלבד המלחמה בו. גזר דין מוות, או גזר דין חיים. כי בסופו של יום, מי מאיתנו לא רוצה לחזור להיות בן שנתיים, עם אינספור אפשרויות לפניו....

ולמרות הכול, בגיל 28, עם סרטן בשלב מתקדם, גם אני חושבת שכל החיים עוד לפניי... ואינספור האפשרויות עדיין שם. זה רק עניין של תפיסה. לפני חודשיים גילו לי סרטן שד גרורתי. אני החלטתי להילחם ולראות בזה גזר דין של חיים. אחרי הכול – "שום דבר לא ידוע. לא שנה לא שבוע. יש לנוע לנוע...".

לכבוד מיליארד מיליארד טועים...

פחד, מלחמה, סטטיסטיקה, החמצה.

מילים משירים, תובנות משירים שבחרתי להביא כאן בפניכם. כל חיי הערצתי מוזיקה וחשבתי שיש תובנות ועולם שלם שחבוי בתוך הצלילים, המילים והלחן. לא תמיד מבינים עד כמה. מילות המפתח המובאות בפוסט זה מהוות למשהו מרכזי בעולם שלי היום. ההתמודדות, המלחמה, הפחד להיות חלק מהסטטיסטיקה והידיעה שלעולם לא ארצה להחמיץ דבר. הידיעה כי התהליך לקראת ההחלמה הוא המלחמה על החיים, וכי זוהי זכות להיות חיים. ולפעמים צריך להילחם עבור הזכויות קצת יותר. הידיעה שבסופו של דבר אנצח. הדברים החשובים באמת. 

"ולא ברור מה נשאיר אחרינו מלבד הפחדים"

הפחד.

בשבועיים האחרונים יצא לי לחשוב על הפחד לא מעט. האם עליי לפחד? וממה בעצם? האם הפחד משתק או מחזק? מאיפה אנחנו שואבים את הכוחות להתחזק? והאם השיח על הפחד הוא לא חלק מהתמודדות חשובה בתהליך?

"מלחמות כבר לא קורות בחורף".

 מלחמה.

המצב שבו נמצא כל אדם חולה סרטן. כל אדם חולה. האומנם? האם מדובר במצב שבו אנחנו נמצאים או במצב שאנחנו בוחרים להיות? מלחמה בסרטן. מלחמה בשביל לנצח. מלחמה בשביל לחיות. המלחמה שלי. בחרתי בה. מלחמה שבחרתי להילחם ואין לי שום כוונה להפסיד.

"זו לא חוכמה להיות חזק רק במלחמה... "

" ומי בכלל יכול לומר כמה זמן נישאר. כשהכרתי אותך חשבתי לרגע שמצאתי חבר"

אולי המלחמה שלי כאן ועכשיו היא תוצר של משהו שנשגב מבינתי. אולי אשאר. אולי גם לא. אבל אין ספק שאלחם. החברים, המשפחה וכל מי שלצידי שם בשביל לסייע, אך בסופו של יום, המלחמה והמאבק האישי, היום יומי שלנו עם עצמנו הוא הקובע. ולא משנה כמה כולנו נרצה, אנחנו יודעים מתי התחלנו את החיים, אבל לעולם לא נדע מתי נסיים – ולכן כל מה שבאמצע, הדרך עצמה, התהליך – חובתנו להפוך אותו למשמעותי. את החיים שלנו למשמעותיים.לא רק עבורנו אלא גם עבור הסובבים אותנו. הנתינה. העשייה למען האחר. היא החשובה.

"לכבוד מיליארד מיליארד טועים, שאת דרכם עוד מחפשים..."

סטטיסטיקה.

לכבוד כל אותם סטטיסטיקות שבכוונתי לנצח. לכבוד אותם מיליארד טועים שחושבים שאהפוך להיות אחת מן הכלל. ולכבוד היוצאים מן הכלל ולמציאת הדרך הנכונה לניצחון. לכבוד הניצחון. ובשביל התהליך – התהליך שמלמד אותנו כל כך הרבה על תעצומות הנפש וכוחות פנימיים שמעולם לא חשבנו שיש בנו, ואנו מוצאים אותם דווקא ואולי גם בזכות הרגעים הללו. הרי בהמשך השיר אומר אביב כי "זו לא חובה לחיות, זאת זכות להיות חיים"

"אניטה לחואן חיכתה, אך הוא אחר לקטוף את רימוני אהבתה"

ההחמצה.

כולנו היינו שם. תחושת ההחמצה שמלווה אותנו לא פעם בחיים, מסיבות שונות, לאור מקרים אלו ואחרים. השאלה המרכזית היא מה אנחנו עושים למזער את ההחמצה ואיך אנחנו מתמודדים איתה כך שנוכל לחוות אותה ולהישאר בחיים. ההחמצה היא חלק מהחיים, אבל חלק שאנחנו יכולים לנסות ולשלוט בו. לעשות את הדברים שחשוב לנו לעשות בזמן הנכון. ברגע הנכון. ומול האנשים הנכונים. ולא לחכות.

הפוסט של השבוע אמנם נוגע לא נוגע במחלה עצמה, אבל הוא מביא חלק אחר ממי שאני. ממה שאני. רבים מכם שאינני מכירה כתבו לי רבות בזמן האחרון וציינו את רצונכם להכיר אותי קצת יותר. זאת ההיכרות האמיתית. בפוסט הבא אמשיך לכתוב על ההתמודדות היום יומית והחוויות הנגזרות מכך. ובינתיים, אני משאירה אתכם עם ציטוט אחרון משיר שאני אוהבת:

 " אנחנו זן נדיר, החלומות באוויר הראש באדמה".

בינתיים, נמשיך לחלום ולהפוך את החלום של ההחלמה מהסרטן למציאות.

שבוע 4 - כימותרפיה מספר 2

כימותרפיה מספר 2... Here we go again

ביום שישי בערב הגיע תורו של הרעל השני להיכנס לגופי. אותו רעל שאמור להרוג את התאים הטובים והתאים הרעים. אנחנו מקווים שהוא ידלג על הטובים... הרעל נכנס אחר הצהריים, אחרי שנתנו לי חומר מטשטש ואני ישנתי עד לפנות בוקר. ימים שבת וראשון עברו בשקט יחסי, שבהם אפילו חזרו הביקורים... (תודה לכל מי שמגיע ומחזק אותי!)

השבוע ידיד שלי שביקר אותי שאל  אותי איך אני מרגישה. הוא הדגיש שהוא לא מתכוון להרגשה פיסית, אלא מנטאלית. השאלה הזאת הביאה אותי לתובנה חדשה. שני הצירים הללו, של ההרגשה הפיסית וההרגשה המנטאלית, אשר בד"כ מתקיימים זה לצד זה, אינם יכולים להתקיים יחדיו כאשר מדובר בקרב שלי. אתם מבינים, כך זה עובד – היום השלישי של הכימו' הביא עימו את תחילת תופעות הלוואי – המחנק בגרון ותחושת הגולה הזאת שיושבת שם ולא זזה, יובש בכל הפה, הרגשת גועל כללית וחוסר תאבון וכדומה. קמתי, ופשוט זה היה שם. ואז הבנתי – ההרגשה הפיסית הנוראית הזאת איננה יכולה להיות קשורה ולו במעט בתחושה המנטאלית שלי. אם אקשור ביניהן – לסרטן יהיה עוד V אחד בטור הניצחונות שלו, ולי יהיה V בטור ההפסדים. וזה לא בא בחשבון. 

מה עושים במצב כזה? מנסים להגדיר את הניצחון של היום – וזה מה שעשיתי. החלטתי שבמקום שאשכב במיטה ואכנע לתופעות הלוואי, אקום ואתקלח, ובכך אסיר את ההרגשה מגופי, ואתחיל את היום עם הניצחון הקטן שלי. לי אין את הפריבילגיה לשכב במיטה במשך ימים, כמו שהיינו עושים כשהיינו סתם חולים, ולהתפנק על עוד מחלה. יש לי את החובה להתקדם קדימה, לאט ובנחישות, ולהמשיך להילחם. כניעה איננה אופציה. לא לתופעות הלוואי ולא למחלה.

חבריי למחלקה ממשיכים לבוא ולדבר איתי, לשמוע קצת מהתובנות שאני משתפת אתכם בהם. אני חוזרת ואומרת שהעיסוק במדוע המחלה תקפה דווקא אותי, מוציא מאיתנו אנרגיות יקרות, אותם עדיף להסב לעיסוק באיך אני מנסה להתגבר על המחלה ולהוציא אותה מגופי. הדבר איננו קל. מדובר בתהליך ארוך. ואני ממשיכה וממחישה את התהליך למשפט שאני כ"כ אוהבת: "אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה, אלא מכוח התמדתה". מרכיב מרכזי הוא ההתמדה. העקביות. לקום בבוקר, לפתוח חלון, להדליק את האור, לפתוח את הנשמה ולא להרשות לעצמך להיסחף לתחושת החולי. כמובן שיש ימים מורכבים יותר, אבל אני מאמינה שגם אלו יכולים להיות טיפה טובים יותר אם נדע לנהל אותם נכון. אני עדיין לומדת, אני מודה. 

תופעות הלוואי בסבב הזה בינתיים אינם בהכרח דומות לאלו שהיו אחרי הסבב הקודם. הגוף אכן פיסית טיפה יותר חלש, מאחר והוא כבר מגיע אחרי סבב אחד של רעל בגופו. אבל מנטאלית, לא יהיה מצב שהסרטן יסמן V בשורת הניצחונות שלו. לא בסבב הזה, ולא בסבב הבא. כי ככה זה בחיים – הם יקרים לנו מדיי בכדי לא להילחם. המשמעות של מה שאנחנו עושים מהם יקרה לי מדיי בשביל לתת לגורם זר להיכנס לגופי ולהכריע אותו. ובגלל זה, ההתמדה כ"כ חשובה. ובגלל זה, אני ממשיכה להילחם מדיי יום ביומו – ומנהלת את הקרבות הקטנים לצד המלחמה הגדולה.

שבוע מספר 3 - הקרב ממשיך....

עבר שבוע נוסף.

פעם אחרונה שכתבתי דיברתי בעיקר על נפלאות המקלחת, ואיך גיליתי מחדש את הדברים הקטנים של החיים, אלו ששכחנו כבר עד כמה הם עושים לנו טוב, ולקחנו אותם כמובן מאליו. כי ככה זה בחיים. אנחנו שוכחים. מהר מדיי. והרבה מדיי.

השבוע חזר לי התיאבון, והצלחתי לאכול לא מעט, תוך ידיעה שאני מכינה את עצמי לקרב הבא במערכה – כימו מספר 2. יכול להיות שהוא יהיה קל יותר, יכול להיות שלא. אף אחד לא מבטיח שום דבר, ואם לומר את האמת, אני גם לא שואלת ולא מנסה לדעת יותר מדיי. כי זה עוד דבר חשוב בתהליך – לקחת כל יום כיחידה נפרדת, ולא לנסות לנחש ולשער מה יקרה בעוד חודש. או בעוד שבוע. התכנון הזה, במובנים מסוימים, איבד את הרלוונטיות שלו ברגע שהודיעו לי על המחלה.

השבוע, באופן דיי צפוי, השיער התחיל לנשור, והחלטתי, שמאחר וזה לא באמת משנה, ואין לי באמת שליטה על זה, שהגיע הזמן להסתפר... וכך עשיתי... הספר שלי מזה 12 שנים, אמיר בקשי, הגיע בליל חמישי שעבר לביה"ח, מצויד בהמון אופטימיות ואהבה, ואט אט הורדנו את רעמת השיער שהייתה. אם לומר את האמת, כמעט כל מי שפגש בי ציין כי התספורת החדשה אפילו מחמיאה יותר מקודמתה.. אני רוצה להאמין שהם אמרו את כל האמת.... למען הסר ספק של איך אני נראית כרגע, ולמען אלו שעדיין לא הספיקו לבקר, אני מצרפת תמונה של ה"לוק" החדש, באדיבות אמיר... 

השבוע הכרתי חבר חדש במחלקה. גם הוא הגיע לכאן לאחר שעבר מסכת ייסורים של קופות החולים בישראל. גרורות בכבד ובעצמות. והמקור? לא ידוע. במהלך היום גיליתי עוד 2 חולים צעירים, בשנות ה-30 לחייהם. גם הם גילו את המחלה באופן פתאומי. גם הם, כמוני, סבלו מכאב זה או אחר, אבל איש ממערכת הבריאות בה עברו לא חשב לרגע על מחלה שכזאת בגופם. וכך הם הגיעו הנה. באופן פתאומי. בדיוק כמוני. כמעט באותו זמן כמוני. ולכל אחד מאיתנו ניתן משפט דומה – הסרטן התפשט מהר בגוף. המפגשים איתם השבוע הביאו אותי לגלות אט אט את העולם הזה, של חולי הסרטן, ואלו שעולמם חרב עליהם ברגע אחד – המשפחות.

לעיתים אנחנו מקלים ראש במה שעובר על בני ביתם של החולים, מאחר ואין ספק כי ההתמודדות של החולים עצמם הינה קשה מאוד. בתוך כל המערבולת של כימותרפיה, בדיקות, זריקות, ספירות דם, נוזלים, אינפוזיות ומה לא, אנחנו שוכחים את הגיבורים הנוספים, אלו שמתמודדים מאחורי הקלעים. אלו שלא ישנים גם כן, ולו רק מתוך הדאגה האינסופית והאהבה הבלתי נגמרת. ההורים, האחים, האחיות. אני נוכחת לדעת מדיי יום עד כמה מעגלי ההשפעה של מחלה אחת רחבים מעל לכל דמיון. ואני מנסה כל הזמן לזכור שגם הם, האנשים שאנחנו כל כך אוהבים, עוברים וחווים את המחלה איתנו. אמנם לא במסגרת תופעות הלוואי, אבל הכאב שהם חשים, והתסכול של חוסר היכולת לסייע ולהקל על הכאב של מי שהם אוהבים יותר מכל, לא נופלת מהרגשת הבחילה וההקאות.

השבוע יצא לי לדבר עם חולים במחלקה. אחרי שהתאוששתי קצת מהשפעות הכימותרפיה. לכולם, וגם לכל מי שקורא את דברי, יש לי מסר אחד מרכזי להעביר – ההתמודדות היא יום יומית, ולכן כל יום מהווה יחידה בפני עצמה. בגלל זה, בכל יום צריך לבחור ניצחון אחד קטן, שאיתו אנחנו הולכים לישון בלילה. והניצחון הזה, הוא הידיעה, שגם אני, לאט לאט, אצור לעצמי סטטיסטיקה נפרדת ואנצח את הסרטן. כל יום, ניצחון אחד קטן. אנחנו לא יודעים מה יביא יום, ואנחנו לא בטוחים מה יקרה שבוע הבא. אנחנו כן יודעים, שאותם ניצחונות קטנים, בין אם מדובר במקלחת, או ביום עם תאבון ובלי הקאות, הם אלו שיביאו אותנו, מחשבתית, לנצח. הרי אנחנו כבר מכירים את המשפט – "רק המעז מנצח". והתעוזה לעשות משהו חדש, ניצחון קטן, היא זאת שמקדמת אותנו למערכה הבאה.