יום שבת, 19 במאי 2012

ואתה בשלך....

נכנסת לעולמי בלי שום התראה
ניסית לכבוש את כולי, ואני בשלי...
רצית להשפיע, להיות חלק ממי שאני
רצית לבלוע את גופי
לחמם ולחבק
לאחוז חזק חזק
להיות חלק ממשהו, ממישהי
ביקשת להיכנס לתוכי, לליבי, לנשמתי
רצית כל כך לכבוש אותי
לא רצית שזה ייגמר, הסברת כמה זה נכון עבורך
ואז זה קרה
כשלא שמתי לב, כשהייתי עסוקה, והורדתי מגננות
אז, התחלת לכרסם בגופי
אט אט, בדרך שלך
ניסית להרוס כל חלקה טובה
לא בחלת באמצעים, לא אכפת לך כמה זה כואב
לא משנה התוצאה, לא חשובה הדרך
המשכת, ועודך ממשיך, בשלך
אני בינתיים מנסה להילחם בך בכל כוחי
כל הזמן
במחשבות, בזיכרונות
לא קיימים עוד רגעים קטנים של אושר בליבי איתך
רק להוציא ולהוקיע אותך ממני
כי סרטן קטן שלי, לא ביקשתי שתבקר
לא ביקשתי שתישאר
ולא רציתי שתקים מושבות בגופי
ואתה?
ואתה כאן
ואתה בגופי, מנסה להאחז בי בכל מה שנותר לך
מנסה לקבל עוד חלקות קטנות מעולמי, מתוכי
ואני?
אני רק רוצה שתבין שכמו כל האתגרים בחיי, זה רק עניין של זמן ואנרגיות עד שאתגבר גם עלייך... 
והפעם, אני מבטיחה, שכשזה יקרה, לא אתגעגע לנוכחותך בחיי...

יום שישי, 4 במאי 2012

"גם אם אלך בגיא צלמוות..."


יום הולדת 5. רחוב השרון בחולון. כמיטב המסורת של משפחת רחמים, מסיבת יום ההולדת מושקעת ומלאה בכול טוב. מי שמכיר את ההורים שלי, יודע עד כמה זה נכון... ילדת יום ההולדת עם כתר על הראש. כתר מפרחים אדומים. שיער ארוך וגולש. ילדים  מהגן, כולל אהבתי הראשונה (ילד בשם רן.. שהספיק לחזור בתשובה מאז גיל 5...) מתכנסים כולם יחד, נעמדים סביבי ומרימים את הכיסא יחד עם קולות האומנית שסופרת עד 6.. (אחד לשנה הבאה..). לאחר מכן, מתנגן שיר ברקע. שיר שאומר הכול. מילותיו שחקוקות לי עד היום, יחד עם הריקוד והחיבוק לאמא – "אמא או אמא חבקיני חזק, ולעולם לא ניפרד. אמא אותך הן אהבתי מכל, אמא השיר לך הוא עד". 

הזיכרון הזה חקוק בראשי מאז גיל 5. ומה שזכור לי יותר מכל, בתור ילדה בת 5, שכל מה שחשבתי באותו רגע זה מה יקרה כשאמא תעזוב אותי ותמות. אני זוכרת כשחזרתי בגיל 6 או 7 מבית הספר, אחרי טקסי יום השואה/יום הזיכרון בבכי היסטרי, וביקשתי מאבא שלי שיבטיח לי שאני לא אמות לעולם. אמא לא הסכימה. אבא הבטיח, כי לא מצא דרך אחרת להרגיע אותי. אני זוכרת שאבא אמר לי שהכי טוב זה שהטבע יעשה את שלו, וסבא ימות ראשון, ואז אבא ואני אני. זה המצב הכי טוב שיכול להיות. בתור ילדה קטנה לא הבנתי עד כמה הוא צודק. מצד שני, אבא שלי תמיד צודק.

ולמה אני משתפת את כל העולם בזיכרונות ילדות אלו? ובכן, בחודש האחרון, שהיה גדוש בחגים (פסח, יום השואה, יום הזיכרון, העצמאות), ניסיתי לכתוב פוסט חדש. באמת שניסיתי. אבל לא הצלחתי. כל פעם ניסיתי לתת עוד תקווה בכתוב, ולהראות את הצד הטוב ואת מה שנמנה עימו. אבל זה לא הרגיש נכון. והיום, היום הגעתי לתובנה שמה שעושה את הבלוג הזה כל כך אני, זה העובדה שאין צנזורה, הכל אמיתי. מבפנים.

המוות, עליו כמעט ולא כתבתי, והמחשבות עליו, מהווה מנת חלקו של כל אדם. אבל הוא בעיקר מהווה מנת חלקו של אלו שמרגישים קרובים יותר אליו. ההתמודדות עם התחושות, ההרגשות וכל מה שנלווה לזה, קיימת מדיי יום ביומו, גם אם במינון נמוך או אם נאלמת דום לזמן מה. אני חושבת שקשה מאוד להבין מה עובר בראשו של אדם שחושב או שיודע מראש שיש סיכוי מוחשי שהוא עתיד לסיים את פרקו בעולם הזה, קרוב יותר ממה שהוא ציפה. 

אני רוצה להדגיש כי אני יודעת שהמוות הוא חלק מהחיים. סופם אם לדייק. אני רוצה לשתף אתכם ולספר לכם שהמחשבות הללו קיימות בי. אני לא חושבת על כך כל הזמן. אבל מדיי פעם המחשבה קיימת. הפחד, החשש, מה יקרה, איך זה יקרה, איך מרגיש אדם שעומד למות, איך זה נראה, ומה הוא עושה לקראת המוות. כותב צוואה? כותב מכתבים לאנשים שהוא אוהב? איך בעצם "מתארגנים" לקראתו? אני חושבת שהשיח על הדברים עוזר ומסייע להתמודד עם הפחדים, ובכך מסייע להתמודד עם המחלה. כי מהו הסרטן אם לא ערימה של תאים נגועים בפחדים, מחסומים רגשיים וקשיים שנערמו לאורך החיים וחשבנו כי התמודדנו עימם, אך למעשה הדחקנו.. ועכשיו זה הזמן.

אני מאחלת לכולנו, שדבריו של אבי אכן יתקיימו, והמוות יקרה באופן הטבעי ביותר – אב קובר סב, בן קובר אב. ולא אחרת. ובינתיים.... עד שזה יגיע, יש לי עוד הרבה זמן... אני, בין אם תרצו ובין אם לא.. מתכננת לחיות עוד הרבה מאוד שנים. הסטטיסטיקה אולי נגדי, אבל איך אמר אבא שלי באחת משיחותינו הרבות: "סטטיסטיקה זה אדם בגובה 2 מטר שטבע בנהר שגובהו הממוצע 20 ס"מ..."

המוות, חלק מהחיים. והחיים – הם הנאה צרופה שאל לנו לקחת בקלות ראש וכמובן מאליו. עברו כבר למעלה משלושה חודשים מאז שגילו את המחלה בגופי. הרופאים נתנו לי שבועיים לחיות (ללא טיפולים כימותרפיים). בינתיים אני כאן, ואני חיה. נהנית מכל רגע. מנסה להרגיש כמה שיותר בחיים. מסרבת לתת למוות להיכנס פיסית לעולמי. הוא בינתיים מגיח מדיי פעם במחשבות. חלק מהתהליך שעובר על כולנו. חולים או בריאים.

בינתיים אני נותנת לאמא לחבק אותי חזק, ומבטיחה לה שלא ניפרד. לפחות לא בעתיד הקרוב. כי אם אמא שלי מצליחה בעזרת עקשנות, אהבת החיים, התמדה והמון המון עבודה קשה להתמודד בגבורה עם מחלה שתוקפת אחת לחצי מיליון בארץ, כאשר 70% מתים, ובין החיים – 25% נהיים צמח/משותקים (למרות שהיא עדיין בתהליך שיקומי ארוך, ולא עצמאית), אז אני אחלים מהסרטן. ועד כמה שהמוות נראה אולי יותר מוחשי, הוא יאלץ לחכות. יש לי עוד כמה תוכניות בעולם הזה. והם כוללת נוכחות פיסית שלי באירועים רבים ומרובים בעשרות השנים הבאות. 

אמא ואבא יקרים שלי, על גבי דף זה אני רוצה שתדעו שהאהבה האינסופית שלכם היא זו שמשאירה אותי כל כך חיה. תעצומות הנפש שלכם הם מודל לחיקוי והערצה. ובזכות הDNA הזה שהעברתם, בתקווה, אלינו, ובעיקר אליי, אין דבר שלא נוכל לו יחד. והמוות? הוא יצטרך לחכות בינתיים. והחיים? בגיל 28 שלי, הם באמת רק מתחילים....