יום רביעי, 22 בפברואר 2012

Chemo number 2…here we go again


Friday night it was time for the second round or poison to go through my body. The same poison that is supposed to kill the good cells and the bad cells. We hope it will pass over the good ones…the poison entered in the afternoon, after they gave me something that knocked me out and I slept until morning. Saturday and Sunday passed relatively quietly, and I was even allowed visitors…(thank to all those who came and gave me strength!)

This week a friend who visited asked how I fell. He emphasized that he didn’t mean physically, but mentally. This question brought me to a new understanding. These two planes, the physical feeling and the mental feeling, which typically coexist side by side, can’t exist together as it relates to my personal battle. You all understand, this is how it works – the third day of chemo brought with it the side effects – a choking sensation in my throat and a feeling of exile that I feel side by side, dryness of mouth, a general terrible feeling and a loss of appetite and so forth. I got up and it was there. And then I understood – the awful physical feeling cannot be connected and not even slightly to my mental state. If I connect them, Cancer will win another “v” in its corner, and I will have another “v” in the losses column. And that simply cannot be.

What does one do in this situation? Try to define a daily victory – and that is what I did. I decided that instead of lying in bed and surrendering to the side effects, I would get up and shower, and thus remove the feeling from my body, and start the day with my small victory. I don’t have the privilege to lie in bed several days, like we did when we were just sick, and be spoiled with another disease. I am obligated to move forward, slowly and determinedly, and to continue to fight. Surrender is not an option. Not to the side effects and not to the disease.

My friends in the ward continue to come and talk to me, to hear a bit about my daily realizations that I sharewith them. I continue to tell them that if we focus on why the disease attacked us as individuals, we lose vital energies that instead should be directed towards how we can overcome the disease and remove it from our bodies. This isn’t easy. It is a long process. And I continue and demonstrate the process in a sentence that I really love: “A drop of water doesn’t carve through stone by virtue of its own strength, but due to its perseverance.” A central element is perseverance. Being consistent. Getting up in the morning, opening the window, turning on the light, opening the soul and not allowing oneself to succumb to the feeling of sickness. Obviously, some days are more difficult, but I believe they can also be a bit better if we know how to manage them correctly. I’m still learning, I admit.

The side effects this round, meanwhile, aren’t necessarily similar to those after the last round. My body is a bit weaker, because it has already experienced one round of the poison. But mentally, there is no chance that the cancer will mark a “V” in its victory column. Not this round, and not the next one. Because that’s how it is in life – it is too dear not to fight. The meaning of what we do with our lives is too dear to me to let a foreign element enter my body and subdue it. And that is why perseverance is so important. That is why I continue to fight each and every day – and fight the small fights in this big war.

יום שלישי, 21 בפברואר 2012

שבוע 4 - כימותרפיה מספר 2


כימותרפיה מספר 2... Here we go again

ביום שישי בערב הגיע תורו של הרעל השני להיכנס לגופי. אותו רעל שאמור להרוג את התאים הטובים והתאים הרעים. אנחנו מקווים שהוא ידלג על הטובים... הרעל נכנס אחר הצהריים, אחרי שנתנו לי חומר מטשטש ואני ישנתי עד לפנות בוקר. ימים שבת וראשון עברו בשקט יחסי, שבהם אפילו חזרו הביקורים... (תודה לכל מי שמגיע ומחזק אותי!)

השבוע ידיד שלי שביקר אותי שאל  אותי איך אני מרגישה. הוא הדגיש שהוא לא מתכוון להרגשה פיסית, אלא מנטאלית. השאלה הזאת הביאה אותי לתובנה חדשה. שני הצירים הללו, של ההרגשה הפיסית וההרגשה המנטאלית, אשר בד"כ מתקיימים זה לצד זה, אינם יכולים להתקיים יחדיו כאשר מדובר בקרב שלי. אתם מבינים, כך זה עובד – היום השלישי של הכימו' הביא עימו את תחילת תופעות הלוואי – המחנק בגרון ותחושת הגולה הזאת שיושבת שם ולא זזה, יובש בכל הפה, הרגשת גועל כללית וחוסר תאבון וכדומה. קמתי, ופשוט זה היה שם. ואז הבנתי – ההרגשה הפיסית הנוראית הזאת איננה יכולה להיות קשורה ולו במעט בתחושה המנטאלית שלי. אם אקשור ביניהן – לסרטן יהיה עוד V אחד בטור הניצחונות שלו, ולי יהיה V בטור ההפסדים. וזה לא בא בחשבון. 
מה עושים במצב כזה? מנסים להגדיר את הניצחון של היום – וזה מה שעשיתי. החלטתי שבמקום שאשכב במיטה ואכנע לתופעות הלוואי, אקום ואתקלח, ובכך אסיר את ההרגשה מגופי, ואתחיל את היום עם הניצחון הקטן שלי. לי אין את הפריבילגיה לשכב במיטה במשך ימים, כמו שהיינו עושים כשהיינו סתם חולים, ולהתפנק על עוד מחלה. יש לי את החובה להתקדם קדימה, לאט ובנחישות, ולהמשיך להילחם. כניעה איננה אופציה. לא לתופעות הלוואי ולא למחלה.

חבריי למחלקה ממשיכים לבוא ולדבר איתי, לשמוע קצת מהתובנות שאני משתפת אתכם בהם. אני חוזרת ואומרת שהעיסוק במדוע המחלה תקפה דווקא אותי, מוציא מאיתנו אנרגיות יקרות, אותם עדיף להסב לעיסוק באיך אני מנסה להתגבר על המחלה ולהוציא אותה מגופי. הדבר איננו קל. מדובר בתהליך ארוך. ואני ממשיכה וממחישה את התהליך למשפט שאני כ"כ אוהבת: "אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה, אלא מכוח התמדתה". מרכיב מרכזי הוא ההתמדה. העקביות. לקום בבוקר, לפתוח חלון, להדליק את האור, לפתוח את הנשמה ולא להרשות לעצמך להיסחף לתחושת החולי. כמובן שיש ימים מורכבים יותר, אבל אני מאמינה שגם אלו יכולים להיות טיפה טובים יותר אם נדע לנהל אותם נכון. אני עדיין לומדת, אני מודה. 

תופעות הלוואי בסבב הזה בינתיים אינם בהכרח דומות לאלו שהיו אחרי הסבב הקודם. הגוף אכן פיסית טיפה יותר חלש, מאחר והוא כבר מגיע אחרי סבב אחד של רעל בגופו. אבל מנטאלית, לא יהיה מצב שהסרטן יסמן V בשורת הניצחונות שלו. לא בסבב הזה, ולא בסבב הבא. כי ככה זה בחיים – הם יקרים לנו מדיי בכדי לא להילחם. המשמעות של מה שאנחנו עושים מהם יקרה לי מדיי בשביל לתת לגורם זר להיכנס לגופי ולהכריע אותו. ובגלל זה, ההתמדה כ"כ חשובה. ובגלל זה, אני ממשיכה להילחם מדיי יום ביומו – ומנהלת את הקרבות הקטנים לצד המלחמה הגדולה.

יום חמישי, 16 בפברואר 2012

3rd week of living with the Cancer

Another week has passed....

Last time I wrote I talked mainly about the wonders of the shower, and how I rediscovered the little things in life, those we have forgotten already how they do us good, and we took them for granted. Because that's life. We forget. Too fast. And a lot too.

This week, my appetite returned, and I managed to eat quite a bit, knowing that I prepare myself for the next battle in the war - chemo # 2. It might be easier, maybe not. No one can guarantee anything, and honestly, I do not ask or try to know too much. Because it's still important in the process - take each day as a separate unit, rather than trying to guess and imagine what would happen in a month. Or in a week. This planning, in some ways, lost its relevance as soon as I was told I am sick.

This week, as expected, the hair started falling out, and I decided that since it does not really matter, and I do not really control, it's time to get a haircut ... And I did ... My hair designer for 12 years, Amir Bakshi, came to the hospital last Thursday night, equipped with lot of optimism and love, and slowly lowered the mane of hair that I had. Honestly, almost everyone who met me said that the new haircut even more flattering than the last .. I want to believe they told the whole truth .... To remove any doubt of how I look now, and for those who have not visited yet, I am enclosing a picture of my new look, courtesy of Amir ...



This week I met a new friend in the department. He arrived here after passing nightmare of Israeli Kupat Cholim (HMO). Liver and bone metastases. And the source? Not known. During the day I discovered another two young patients, in their 30s. They also discovered a sudden illness. They, like me, had pain or another, but a health system which had never considered such a disease in their bodies. And so they came here. Unexpectedly. Just like me. Almost at the same time as me. And each of us was told the same sentence - the cancer has spread quickly in the body. Meetings with them this week brought me slowly discover this world of cancer patients, and those whose world had collapsed in one moment - the families.

Sometimes we underestimate what is happening to the patient’s relatives, since there is no doubt that the confrontation of the patients themselves is very difficult. Within each vortex of chemotherapy, tests, injections, blood counts, fluids, drips and what not, we forget the other heroes, those who struggle behind the scenes. Those who do not sleep as well, due to their concern and endless love. Parents and siblings. I am realizing everyday how much influence has one disease, unimaginably wide, and the frustration of not being able to help and ease the pain of those they love the most, no less feeling of nausea and vomiting.
This week, after recovering somewhat from the effects of chemotherapy, I talked with some of the patients in the department. Everyone, and anyone who reads the words, I have one main message to deliver – the struggle is daily and therefore each day is its own unit. That's why, every day one have to choose one small victory, the one we will go to sleep at night. And this victory, is the knowledge, that I, little by little, will create separate statistics myself and win the cancer. Every day, one small victory. We do not know what the day will bring, and we're not sure what will happen next week.  We do know, those small victories, whether in taking a shower, or a day with no appetite and vomiting, are the ones that will bring us, mentally, to the victory. After all, we already know the sentence - "who dares wins only". And daring to do something new, a small victory, is the one that will foster us to the next battle.

יום רביעי, 15 בפברואר 2012

שבוע מספר 3 - הקרב ממשיך....


עבר שבוע נוסף.

פעם אחרונה שכתבתי דיברתי בעיקר על נפלאות המקלחת, ואיך גיליתי מחדש את הדברים הקטנים של החיים, אלו ששכחנו כבר עד כמה הם עושים לנו טוב, ולקחנו אותם כמובן מאליו. כי ככה זה בחיים. אנחנו שוכחים. מהר מדיי. והרבה מדיי.

השבוע חזר לי התיאבון, והצלחתי לאכול לא מעט, תוך ידיעה שאני מכינה את עצמי לקרב הבא במערכה – כימו מספר 2. יכול להיות שהוא יהיה קל יותר, יכול להיות שלא. אף אחד לא מבטיח שום דבר, ואם לומר את האמת, אני גם לא שואלת ולא מנסה לדעת יותר מדיי. כי זה עוד דבר חשוב בתהליך – לקחת כל יום כיחידה נפרדת, ולא לנסות לנחש ולשער מה יקרה בעוד חודש. או בעוד שבוע. התכנון הזה, במובנים מסוימים, איבד את הרלוונטיות שלו ברגע שהודיעו לי על המחלה.

השבוע, באופן דיי צפוי, השיער התחיל לנשור, והחלטתי, שמאחר וזה לא באמת משנה, ואין לי באמת שליטה על זה, שהגיע הזמן להסתפר... וכך עשיתי... הספר שלי מזה 12 שנים, אמיר בקשי, הגיע בליל חמישי שעבר לביה"ח, מצויד בהמון אופטימיות ואהבה, ואט אט הורדנו את רעמת השיער שהייתה. אם לומר את האמת, כמעט כל מי שפגש בי ציין כי התספורת החדשה אפילו מחמיאה יותר מקודמתה.. אני רוצה להאמין שהם אמרו את כל האמת.... למען הסר ספק של איך אני נראית כרגע, ולמען אלו שעדיין לא הספיקו לבקר, אני מצרפת תמונה של ה"לוק" החדש, באדיבות אמיר... 
השבוע הכרתי חבר חדש במחלקה. גם הוא הגיע לכאן לאחר שעבר מסכת ייסורים של קופות החולים בישראל. גרורות בכבד ובעצמות. והמקור? לא ידוע. במהלך היום גיליתי עוד 2 חולים צעירים, בשנות ה-30 לחייהם. גם הם גילו את המחלה באופן פתאומי. גם הם, כמוני, סבלו מכאב זה או אחר, אבל איש ממערכת הבריאות בה עברו לא חשב לרגע על מחלה שכזאת בגופם. וכך הם הגיעו הנה. באופן פתאומי. בדיוק כמוני. כמעט באותו זמן כמוני. ולכל אחד מאיתנו ניתן משפט דומה – הסרטן התפשט מהר בגוף. המפגשים איתם השבוע הביאו אותי לגלות אט אט את העולם הזה, של חולי הסרטן, ואלו שעולמם חרב עליהם ברגע אחד – המשפחות.

לעיתים אנחנו מקלים ראש במה שעובר על בני ביתם של החולים, מאחר ואין ספק כי ההתמודדות של החולים עצמם הינה קשה מאוד. בתוך כל המערבולת של כימותרפיה, בדיקות, זריקות, ספירות דם, נוזלים, אינפוזיות ומה לא, אנחנו שוכחים את הגיבורים הנוספים, אלו שמתמודדים מאחורי הקלעים. אלו שלא ישנים גם כן, ולו רק מתוך הדאגה האינסופית והאהבה הבלתי נגמרת. ההורים, האחים, האחיות. אני נוכחת לדעת מדיי יום עד כמה מעגלי ההשפעה של מחלה אחת רחבים מעל לכל דמיון. ואני מנסה כל הזמן לזכור שגם הם, האנשים שאנחנו כל כך אוהבים, עוברים וחווים את המחלה איתנו. אמנם לא במסגרת תופעות הלוואי, אבל הכאב שהם חשים, והתסכול של חוסר היכולת לסייע ולהקל על הכאב של מי שהם אוהבים יותר מכל, לא נופלת מהרגשת הבחילה וההקאות.

השבוע יצא לי לדבר עם חולים במחלקה. אחרי שהתאוששתי קצת מהשפעות הכימותרפיה. לכולם, וגם לכל מי שקורא את דברי, יש לי מסר אחד מרכזי להעביר – ההתמודדות היא יום יומית, ולכן כל יום מהווה יחידה בפני עצמה. בגלל זה, בכל יום צריך לבחור ניצחון אחד קטן, שאיתו אנחנו הולכים לישון בלילה. והניצחון הזה, הוא הידיעה, שגם אני, לאט לאט, אצור לעצמי סטטיסטיקה נפרדת ואנצח את הסרטן. כל יום, ניצחון אחד קטן. אנחנו לא יודעים מה יביא יום, ואנחנו לא בטוחים מה יקרה שבוע הבא. אנחנו כן יודעים, שאותם ניצחונות קטנים, בין אם מדובר במקלחת, או ביום עם תאבון ובלי הקאות, הם אלו שיביאו אותנו, מחשבתית, לנצח. הרי אנחנו כבר מכירים את המשפט – "רק המעז מנצח". והתעוזה לעשות משהו חדש, ניצחון קטן, היא זאת שמקדמת אותנו למערכה הבאה.

יום רביעי, 8 בפברואר 2012

שבוע 2 - סוף סוף מקלחת!!


חברים יקרים, שלום לכולם!
אני כרגע מכתיבה למור שפה לידי (קבלה מעמד של בן משפחה- מי שיביא לי פס״ד ממשב"ל שמסביר את זה יישקל לו ביקור ;-). ). אני לא יכולה להתחיל להסביר לכם עד כמה הימים האחרונים היו מאתגרים ועד כמה תופעות הלוואי של הכימו מענות יותר מללמוד למבחנים ב״אבני פינה״. הבחילות, ההקאות וכל מה שאתם רואים בסרטים באמת נכון ואין לאן לברוח. השיער אכן נושר מיום ליום, יחד עם תחושת היובש בפה שלא הולכת לשום מקום. אחרי 15 יום של אשפוז רציף חשתי היום לראשונה את טעמו המתוק של מים על גוף- או בשם שכולנו מכירים- מקלחת. אומנם בישיבה עם סייעות סביב אבל עדין מקלחת! אני מפצירה בכל אחד מכם להתקלח פעמים ביום :-) והכי חשוב להנות מכל שנייה שהמים זורמים על הגוף. אתה אף פעם לא יודע איזה מה טומן בחובו היום הבא...

אני חייבת לציין שהאהבה הבלתי נגמרת שאתם מרעיפים עלי בכל אמצעי המדיה השונים, כולל תפילותיכם של רבים מכם ופניה לאלוהים כחלק מהחיזוק והריפוי כלל האמצעים גם יחד הם אלו שמייצגים את היופי במי שאנחנו בחברה,את החיבור שלנו דל בין אדם לחברו, וזה מה שנותן לי את הכוח להמשיך גם בימים ש80 אחוז מהיום מורכב מבחילות הקאות וכל טוב...

אני רוצה לציין שהיום חל חג הטו בשבט המסמל שני דברים מרכזיים:1. יום הולדתה של כנסת ישראל- שמציינת את הולדתה של מערכת חוקית ראשונה ( לפחות כך היא התחילה) עם שובו של העם היהודי לארצנו הקמת בית לאומי בה. 2. מבשרת את חג האילנות הטבע ההתחדשות והפריחה, הצמיחה פירות הארץ, טוב ליבה של האדמה, ושפע של ברכה.
״לך אתן את הארץ הזאת וברך כל מיני תבואתה לטובה ותן ברכה על פני האדמה״
אני מודה לכם ביום זה שמילאתם את נפשי וחיזקתם את כוחי תוך נטיעת תקווה להתחדשות, לטבע אחר וכל מה שאתם עושים עכשיו זו רק ההוכחה לכמה מדהים שהגענו לזמן הזה.
אוהבת את כולכם, תמשיכו לחזק ולכתוב. מבטיחה להמשיך לעדכן עם יציאתי מהבידוד ואני באמת מוקירה תודה שבאמת בורכתי על פני האדמה. באהבה שלכם.
 
שירי