גזר דין חיים

שלשום האחיין שלי חגג יום הולדת שנתיים. עברו כבר שנתיים מהרגע בו נכנסה לחיי משפחתי תוספת מדהימה. ילד מדהים. מלא אור, חן ושמחת חיים. בן שנתיים. כל החיים לפניו. כל העולם פרוס בפניו, והוא רק צריך לבחור. אינספור אפשרויות. אינסוף דרכים

.

ואני? אריק לביא שר : "שום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע...".  אני יושבת וחושבת עד כמה זה נכון. "זה קרה כשהדרך התמשכה לי. זה קרה. לא ידעתי איך זה בא לי". אבל זה בא. וזה כאן. וזה מוחשי. וזה אצלי בגוף. וזה התפשט. וזה שלב 4. וזה שלב מתקדם. וזה בעייתי. ומכאן צריך לחיות. מכאן חייבים לחיות.

אתם מבינים, בהתחלה חשבתי שבניגוד לאחיין שלי, לי אין אינספור אפשרויות. ואינסוף דרכים.כרגע יש לי דרך אחת, אפשרות אחת – מלחמה בסרטן על גרורותיו השונות. ואין לדעת מתי אנצח, ואין לדעת מתי זה ייגמר. שאלת מיליון הדולר עבורי היא מה עושים בינתיים. בזמן שנלחמים. הרי חיי היום יום עדיין מתקיימים במקביל. השמש זורחת, היום מתחיל, ואז מה? הרי אנחנו לא נלחמים באופן אקטיבי 24 שעות. אז מה עושים במהלך היום? 

ואז זה הכה בי – בדיוק כמו האחיין בן השנתיים שלי, גם לי יש אינספור אפשרויות. אני רק צריכה לנצל אותם, וליהנות מכל רגע. כמו כולנו. אין דבר שאני לא יכולה לעשות. אולי הקצב יהיה איטי יותר, ואולי יהיו ימים שבהם אני אקום ואהיה חלשה יותר, ועייפה יותר, וארגיש את הבחילות הנוראיות הללו, ואת הפטרת האיומה בפה. ואולי זה יכאב לי קצת יותר. אבל אין ברירה אחרת. חייבים להמשיך את החיים, ובשביל זה חייבים להמשיך לחיות. בהמשך השיר אריק לביא מדגיש.. : "יש לנוע, לנוע"... התנועה, העשייה, לא משנה הקצב שלה, היא המשמעותית. 

המחלה לוקחת מאיתנו אנרגיות רבות. ההתמודדות איתה, עם הסובבים אותנו, עם הרעלים בגוף. יש המון סיבות למה לא לקום בבוקר ולחשוב מה אני עושה היום בשבילי, שיעשה לי טוב. יש המון סיבות לכניעה, לשכב במיטה בלי מצב רוח ולרחמים עצמיים. אבל יש סיבה אחת שעולה על הכול, וצריכה לתת לנו את הכוח לקום ולעשות – החיים. מתנה מדהימה שאנחנו עדיין זכאיות לנו. עדיין יש בפנינו אינספור אפשרויות, ואנחנו רק צריכות לבחור מה נעשה – נפתח עסק עצמאי? אתר אינטרנט? נלמד שפה חדשה? נעזור לאחרים בפורומים שונים של חולי סרטן להתמודד גם כן? נקרא ספרים ונעשיר את הידע האישי שלנו? ועוד ועוד ועוד....

סרטן גרורתי איננו פיקניק... קל וחומר ההתמודדות איתו... אבל אין זה אומר גזר דין מוות. בעייני, המשמעות היא גזר דין חיים. כי מי מאיתנו באמת יכול להגיד שהוא עושה מה שהוא באמת רוצה, בקצב שהוא רוצה, במקום שהוא רוצה, ואיך שהוא רוצה? במקום מסוים, כמה שאולי היינו מעדיפים לוותר על זה, קיבלנו פריבילגיה שאין לאף אחד אחר – לחיות את החיים עד הסוף, איך שאנחנו רואים לנכון.

אף אחד לא באמת יודע כמה זמן נשאר לו על פני האדמה. רוב הזמן אנחנו עסוקים בלרדוף אחר הזנב של עצמנו, ולרוץ... לרוץ כמה שיותר מהר, להשיג כמה שיותר, בגיל צעיר יותר... כסף, עמדה בכירה, תהילה, הצלחה ומה לא.. ועד שאנחנו עוצרים ושואלים את עצמנו מה באמת עושה לנו טוב, ומה אנחנו באמת רוצים לעשות, אנחנו כבר עמוק בתוך מחויבויות שקשה מאוד לצאת מהם. וכך החיים שלנו הופכים להיות מה שהסביבה שלנו מצפה ורוצה מאיתנו, ולא מה שהלב שלנו באמת רוצה.

הפריבילגיה שלי היום, היא להתמקד בדברים שחשובים לי באמת. בדברים שאני באמת רוצה לעסוק בהם. לחיות כפי שתמיד רציתי. ל-ח-י-ו-ת. ליהנות מהרגע. מהכאן ועכשיו. מכל שעה ושעה. כי אין לדעת מה יקרה מחר בבוקר. אתם מבינים, הסרטן בגופי. זאת עובדה. עכשיו השאלה מה אני אעשה איתו. מלבד המלחמה בו. גזר דין מוות, או גזר דין חיים. כי בסופו של יום, מי מאיתנו לא רוצה לחזור להיות בן שנתיים, עם אינספור אפשרויות לפניו....

ולמרות הכול, בגיל 28, עם סרטן בשלב מתקדם, גם אני חושבת שכל החיים עוד לפניי... ואינספור האפשרויות עדיין שם. זה רק עניין של תפיסה. לפני חודשיים גילו לי סרטן שד גרורתי. אני החלטתי להילחם ולראות בזה גזר דין של חיים. אחרי הכול – "שום דבר לא ידוע. לא שנה לא שבוע. יש לנוע לנוע...".

For the billions and billions who err…

Fear, War, Statistics, Missing Out.

Words from songs, wisdom from songs that I chose to bring to your attention. All my life I have admired music and thought that there is wisdom and a whole world hidden inside the sounds, words and tune.  We don't always realize how much. The opening words that introduce this post relate to something central in my life today. The struggle, the war, the fear of being part of the statistics and the knowledge that I don't ever want to miss a thing. The knowledge that the path for healing is a war for my life, and that it is a privilege to be alive. Sometimes we have to fight for these privileges a bit more. The knowledge that in the end I will win. The things that are really important.

"And it isn't clear what will remain of us other than our fears."

The Fear.

Over the last two weeks I've been thinking a lot about fear. Should I be afraid? Of what, really?  Does fear silence us or strengthen us? Where do we get the strength to be strong? And is the dialogue about fear not one of the important struggles in the process?

"Wars don't happen in the winter."

War.   
The state in which every person struggling with cancer finds him or herself. Every sick person.  Could it be? Are we talking about a situation that happens to us or one which we choose? The war against cancer. A war in order to survive. A war in order to live. My war. I chose it. A war in which I choose to fight and which I have no intention to lose.

"It isn't wise to be strong just in war…"

"And who can say how much time remains…when I met you I thought for a moment that I had found a friend."

Maybe my war here and now is the product of something that is beyond my understanding.  Maybe I will stay.  Maybe not.  But I have no doubt that I will fight.  My friends, my family and everyone who is by my side is there to help but at the end of the day, this war and struggle is mine along, our daily struggles with ourselves our set by Him. And it doesn't matter how much we all want it, we know when we start our lives, but we will never know when they will end – and so everything in between, the path itself, the journey – we are obligated to make it meaningful.  Not just for us but also for those around us. Giving. Doing for others. It is important.

"For the billions and billions who er, who are still seeking their way…"

Statistics.

For all those statistics I intend to prove wrong. For all those billions who err and think I will become another statistic. And for those who don't become statistics but triumph over them.  For the triumph. And for the process – the process that teaches us so much about the strength of the soul and internal strength that we never knew we had, and which we find only in the moments when we need it most, and maybe precisely because of those moments. As the song continues, Aviv says, "It is not an obligation to live, it is a privilege to be alive."

"Anita waited for Juan, but he was late to pick the fruits of her love."

Missing Out.

We've all been there. The feeling of missing out that accompanies us not just once in our lives but for different reasons, after different situations. The central question is what we do to lessen this feeling of missing out, and how we stuggle with it so that we continue to experience life and remain alive. Missing out is a part of life, but a part we can try to control. To do the things that are important to us at the right time, at the right moment. And with the right people. And not to wait.

This week's post doesn't deal with my war itself, but it expresses another part of who I am, of what I am. Many of you, people I don't even know, have written me of late and expressed your desire to get to know me a bit better. This is the true me. 
 In my next post I will continue to write about my daily struggles and the experiences I have as a result of them. 
In the meantime, I will leave you with one final quote from a song that I love:

"We are a unique species, with our dreams in the air and our heads in the sand."

In the meantime, I will continue to dream and to turn my dream of healing from cancer into a reality.

לכבוד מיליארד מיליארד טועים...

פחד, מלחמה, סטטיסטיקה, החמצה.

מילים משירים, תובנות משירים שבחרתי להביא כאן בפניכם. כל חיי הערצתי מוזיקה וחשבתי שיש תובנות ועולם שלם שחבוי בתוך הצלילים, המילים והלחן. לא תמיד מבינים עד כמה. מילות המפתח המובאות בפוסט זה מהוות למשהו מרכזי בעולם שלי היום. ההתמודדות, המלחמה, הפחד להיות חלק מהסטטיסטיקה והידיעה שלעולם לא ארצה להחמיץ דבר. הידיעה כי התהליך לקראת ההחלמה הוא המלחמה על החיים, וכי זוהי זכות להיות חיים. ולפעמים צריך להילחם עבור הזכויות קצת יותר. הידיעה שבסופו של דבר אנצח. הדברים החשובים באמת. 

"ולא ברור מה נשאיר אחרינו מלבד הפחדים"

הפחד.

בשבועיים האחרונים יצא לי לחשוב על הפחד לא מעט. האם עליי לפחד? וממה בעצם? האם הפחד משתק או מחזק? מאיפה אנחנו שואבים את הכוחות להתחזק? והאם השיח על הפחד הוא לא חלק מהתמודדות חשובה בתהליך?

"מלחמות כבר לא קורות בחורף".

 מלחמה.

המצב שבו נמצא כל אדם חולה סרטן. כל אדם חולה. האומנם? האם מדובר במצב שבו אנחנו נמצאים או במצב שאנחנו בוחרים להיות? מלחמה בסרטן. מלחמה בשביל לנצח. מלחמה בשביל לחיות. המלחמה שלי. בחרתי בה. מלחמה שבחרתי להילחם ואין לי שום כוונה להפסיד.

"זו לא חוכמה להיות חזק רק במלחמה... "

" ומי בכלל יכול לומר כמה זמן נישאר. כשהכרתי אותך חשבתי לרגע שמצאתי חבר"

אולי המלחמה שלי כאן ועכשיו היא תוצר של משהו שנשגב מבינתי. אולי אשאר. אולי גם לא. אבל אין ספק שאלחם. החברים, המשפחה וכל מי שלצידי שם בשביל לסייע, אך בסופו של יום, המלחמה והמאבק האישי, היום יומי שלנו עם עצמנו הוא הקובע. ולא משנה כמה כולנו נרצה, אנחנו יודעים מתי התחלנו את החיים, אבל לעולם לא נדע מתי נסיים – ולכן כל מה שבאמצע, הדרך עצמה, התהליך – חובתנו להפוך אותו למשמעותי. את החיים שלנו למשמעותיים.לא רק עבורנו אלא גם עבור הסובבים אותנו. הנתינה. העשייה למען האחר. היא החשובה.

"לכבוד מיליארד מיליארד טועים, שאת דרכם עוד מחפשים..."

סטטיסטיקה.

לכבוד כל אותם סטטיסטיקות שבכוונתי לנצח. לכבוד אותם מיליארד טועים שחושבים שאהפוך להיות אחת מן הכלל. ולכבוד היוצאים מן הכלל ולמציאת הדרך הנכונה לניצחון. לכבוד הניצחון. ובשביל התהליך – התהליך שמלמד אותנו כל כך הרבה על תעצומות הנפש וכוחות פנימיים שמעולם לא חשבנו שיש בנו, ואנו מוצאים אותם דווקא ואולי גם בזכות הרגעים הללו. הרי בהמשך השיר אומר אביב כי "זו לא חובה לחיות, זאת זכות להיות חיים"

"אניטה לחואן חיכתה, אך הוא אחר לקטוף את רימוני אהבתה"

ההחמצה.

כולנו היינו שם. תחושת ההחמצה שמלווה אותנו לא פעם בחיים, מסיבות שונות, לאור מקרים אלו ואחרים. השאלה המרכזית היא מה אנחנו עושים למזער את ההחמצה ואיך אנחנו מתמודדים איתה כך שנוכל לחוות אותה ולהישאר בחיים. ההחמצה היא חלק מהחיים, אבל חלק שאנחנו יכולים לנסות ולשלוט בו. לעשות את הדברים שחשוב לנו לעשות בזמן הנכון. ברגע הנכון. ומול האנשים הנכונים. ולא לחכות.

הפוסט של השבוע אמנם נוגע לא נוגע במחלה עצמה, אבל הוא מביא חלק אחר ממי שאני. ממה שאני. רבים מכם שאינני מכירה כתבו לי רבות בזמן האחרון וציינו את רצונכם להכיר אותי קצת יותר. זאת ההיכרות האמיתית. בפוסט הבא אמשיך לכתוב על ההתמודדות היום יומית והחוויות הנגזרות מכך. ובינתיים, אני משאירה אתכם עם ציטוט אחרון משיר שאני אוהבת:

 " אנחנו זן נדיר, החלומות באוויר הראש באדמה".

בינתיים, נמשיך לחלום ולהפוך את החלום של ההחלמה מהסרטן למציאות.

Back Home....

6

41

2

For anyone reading this now, these numbers look meaningless.  To me, they represent my life now.  The first number represents the number of kilograms I have lost since I was hospitalized.  The second is the number of days since I was hospitalized, and the third is the number of chemo treatments I have been through.  Each number represents a whole world unto itself.

Yesterday I returned to my room.  My childhood room, if you prefer.  I slept in my bed, opposite my TV.  I returned to my home, realizing a dream I dreamt for the past 41 days.  To return home.  I dreamt of days without a 5 am wakeup to take my temperature and blood pressure.  Without trays and food from the hospital and without needles in my veins and blood counts every two days.  And yesterday I came home.  I have to admit that in the first moments, everything seemed the same.  On the surface, it is still my home, which I love.  Until I understood that it is *almost* the same home.  And not by anyone's fault.  You see, the moment I laid down in my bed I understood that I can't simply get up and go to the kitchen to open the fridge.  I can't go to the bathroom or take a shower.  I can't set a time to go out with friends, go down to the car and drive.  Every action, every move from my bed, every movement requires putting on a kind of corset (which supports my back, since it cannot support itself), and a wheelchair.  This is the same house it was when I left for the hospital, but not the same Shiri.

Now I am a different Shiri; I returned home a different Shiri.  I returned a person who is struggling with a disease that isn't simple, a person who knows with all her heart that she will keep the upper hand, and cancer will not win.  Not in my case.  I have returned a person who lost 6 kilo in 41 days, and not because of a diet.  I returned as Shiri who knows and understands that uncertainty is a situation in which one can live.  This is the state in which I live now, this is my reality.  I returned home Shiri without hair, essentially bald.  I returned home Shiri who knows that victory is coming closer; just a little longer, and this marathon will reach its end, and I will cross the finish line.

When I woke up this morning and looked around I forgot for a moment that I am sick, and all I wanted was to get out of my bed like any other normal day, and drive to work.  To the office.  To a place I love with such a meaningful mission, to work, something which is lacking in my day-to-day.  With people who are dear to me.  And then I remembered.  I am a different Shiri now.

They say that cancer changes your life, but no one says how.  I think this is because each person needs to discover and understand alone.  How, in what way, we let this disease change our lives.  I decided that I will dictate how this disease changes me, according to what I think is right.  It will teach me to live with the same uncertainty that was always difficult for me to struggle with, and it will enable me to focus my strengths and energies in removing it from my body.  It will teach me how determination and faith can sustain us, and how there is no limit to what I can accomplish, because if I succeed here, the sky is the limit.  It will teach me how the kindness of others can help me heal, and how human compassion provides strength and power.  It will teach me even more about the importance of family (even though I already knew this…) and how much inner strength my family has, more than I ever could have imagined, and how the love of parents and siblings is limitless.

This important learning will come to an end with the perseverance of my soul and my spirit; it will come to an end when my body purges this disease and my hair slowly starts to grow back…I will gain back the kilograms…and I won't need to be in the hospital anymore.  Until then…until then, the struggle is still great.  My body and soul are fighting for their lives.  And this different Shiri, me, lies in her childhood bed and knows that there isn't any other option – in this battled there will only be one victor:  Me.

החזרה הביתה

6.

41.

2.

לכל אדם שקורא את זה עכשיו, המספרים הללו נראים חסרי משמעות. עבורי, מדובר בחיים שלי בזמן האחרון. המספר הראשון מסמל את מספר הק"ג שהורדתי מאז אושפזתי. המספר השני את מספר ימי האשפוז שלי בבי"ח, והשלישי את מספר טיפול הכימותרפיה שעברתי. כל אחד מהם טומן בחובו עולם שלם. משמעות שלמה.

אתמול חזרתי לחדר שלי. חדר נעוריי אם תרצו. ישנתי במיטה שלי. מול הט.ו שלי. חזרתי לבית שלי. חלום שחלמתי 41 ימים. לחזור הביתה. חלמתי על ימים נטולי השכמה בחמש בבוקר בשביל למדוד חום ולחץ דם. נטולי מגשים ואוכל של בית חולים, ונטולי מחטים בווריד וספירות דם כל יומיים. ואתמול הגעתי הביתה. אני חייבת להודות שברגעים הראשונים הכל נראה אותו דבר. למראית עין, זה אכן הבית שלי שאני כ"כ אוהבת. עד שהבנתי שזה כמעט אותו בית. ולא באשמת איש. אתם מבינים, ברגע שנשכבתי במיטה הבנתי שאני לא יכולה פשוט לקום וללכת למטבח ולפתוח את המקרר. אני לא יכולה ללכת לשירותים, או למקלחת. אני לא יכולה פשוט לקבוע עם חברים לצאת, ולרדת לחנייה ולקחת את האוטו וליסוע. כל פעולה, כל תזוזה מהמיטה, כל תנועה מלווה בלבישת קורסט (מה שמחזיק לי את הגב, מאחר והוא לא יכול להחזיק את עצמו) ובכיסא גלגלים. זה אותו בית שהיה כשעזבתי לבית החולים, אבל לא אותה שירי. 

עכשיו אני שירי שונה. חזרתי שירי שונה. חזרתי אדם שמתמודד עם מחלה לא פשוטה, ויודע בכל ליבו שידו תהא על העליונה, והסרטן לא ינצח. לא אותי. חזרתי אדם שהוריד 6 ק"ג ב41 ימים ולא בגלל דיאטה. חזרתי שירי שיודעת ומבינה שחוסר וודאות זה כן מצב שניתן לחיות בו. זה המצב שאני חיה בו. זאת המציאות שלי. חזרתי שירי בלי שיער, ועכשיו אפילו עם המון קרחת. חזרתי שירי שיודעת שהניצחון הולך ומתקרב, רק עוד קצת, וריצת המרתון הזאת תגיע לסופה, ואני אחצה את קו הגמר. 

כשקמתי בבוקר והסתכלתי סביב שכחתי לרגע שאני חולה, וכל מה שרציתי זה לקום מהמיטה כמו כל יום רגיל, וליסוע לעבודה. למשרד. למקום שאני כל כך אוהבת עם העשייה הכל כך משמעותית בעיני שחסרה לי מדיי יום ביומו. עם האנשים שיקרים לליבי. ואז נזכרתי. אני שירי שונה. 

אומרים שהסרטן משנה לך את החיים, אבל אף אחד לא אומר איך. אני חושבת שזה בגלל שכל אחד צריך לגלות ולהבין לבד. איך, באיזה אופן, נותנים למחלה לשנות את חיינו. אני החלטתי שהמחלה תשנה אותי איך שאני ארצה, ואיך שאני אראה לנכון. היא תלמד אותי לחיות באותו חוסר וודאות שתמיד היה לי מורכב להתמודד עימו, ותאפשר לי למקד כוחות ואנרגיות בהוצאת המחלה מהגוף שלי. היא תלמד אותי עד כמה נחישות ואמונה מנצחים כל דבר, ועד כמה אין גבול למה שאני מסוגלת לעשות, כי אם אצליח במשימה הזאת, באמת השמיים הם הגבול. היא תלמד אותי עד כמה טוב לב של אנשים יכול לסייע בריפוי, ורוחב הלב של בני אדם נותן כוח ועוצמות. היא מלמדת אותי עוד יותר על חשיבותה של משפחה (למרות שאת זה כבר ידעתי...) ועד כמה משפחתי בעלת תעצומות נפש שמעולם לא חשבתי שיש, ועד כמה באמת אין גבול לאהבת הורים ואחים. 

הלמידה החשובה הזאת תגיע לסופה עם ניצחון הנפש והרוח. היא תגיע לסופה כאשר גופי יוקיע מתוכו את המחלה ואט אט השיער יצמח שוב... הק"ג יעלו... ואני יותר לא אצטרך להיות בבתי חולים. ועד אז... עד אז הקרב עדיין בעיצומו. הנפש והגוף נלחמים את מלחמת חייהם. ואני, שירי שונה, שוכבת במיטת נעורי ויודעת שאין אופציה אחרת ובקרב הזה תהיה רק מנצחת אחת. וזאת אני.