עבר שבוע נוסף.
פעם אחרונה שכתבתי דיברתי בעיקר על נפלאות המקלחת, ואיך גיליתי מחדש
את הדברים הקטנים של החיים, אלו ששכחנו כבר עד כמה הם עושים לנו טוב, ולקחנו אותם
כמובן מאליו. כי ככה זה בחיים. אנחנו שוכחים. מהר מדיי. והרבה מדיי.
השבוע חזר לי התיאבון, והצלחתי לאכול לא מעט, תוך ידיעה שאני מכינה את
עצמי לקרב הבא במערכה – כימו מספר 2. יכול להיות שהוא יהיה קל יותר, יכול להיות
שלא. אף אחד לא מבטיח שום דבר, ואם לומר את האמת, אני גם לא שואלת ולא מנסה לדעת
יותר מדיי. כי זה עוד דבר חשוב בתהליך – לקחת כל יום כיחידה נפרדת, ולא לנסות לנחש
ולשער מה יקרה בעוד חודש. או בעוד שבוע. התכנון הזה, במובנים מסוימים, איבד את
הרלוונטיות שלו ברגע שהודיעו לי על המחלה.
השבוע, באופן דיי צפוי, השיער התחיל לנשור, והחלטתי, שמאחר וזה לא
באמת משנה, ואין לי באמת שליטה על זה, שהגיע הזמן להסתפר... וכך עשיתי... הספר שלי
מזה 12 שנים, אמיר בקשי, הגיע בליל חמישי שעבר לביה"ח, מצויד בהמון אופטימיות
ואהבה, ואט אט הורדנו את רעמת השיער שהייתה. אם לומר את האמת, כמעט כל מי שפגש בי
ציין כי התספורת החדשה אפילו מחמיאה יותר מקודמתה.. אני רוצה להאמין שהם אמרו את
כל האמת.... למען הסר ספק של איך אני נראית כרגע, ולמען אלו שעדיין לא הספיקו
לבקר, אני מצרפת תמונה של ה"לוק" החדש, באדיבות אמיר...
השבוע הכרתי חבר חדש במחלקה. גם הוא הגיע לכאן לאחר שעבר מסכת ייסורים
של קופות החולים בישראל. גרורות בכבד ובעצמות. והמקור? לא ידוע. במהלך היום גיליתי
עוד 2 חולים צעירים, בשנות ה-30 לחייהם. גם הם גילו את המחלה באופן פתאומי. גם הם,
כמוני, סבלו מכאב זה או אחר, אבל איש ממערכת הבריאות בה עברו לא חשב לרגע על מחלה
שכזאת בגופם. וכך הם הגיעו הנה. באופן פתאומי. בדיוק כמוני. כמעט באותו זמן כמוני.
ולכל אחד מאיתנו ניתן משפט דומה – הסרטן התפשט מהר בגוף. המפגשים איתם השבוע הביאו
אותי לגלות אט אט את העולם הזה, של חולי הסרטן, ואלו שעולמם חרב עליהם ברגע אחד –
המשפחות.
לעיתים אנחנו מקלים ראש במה שעובר על בני ביתם של החולים, מאחר ואין
ספק כי ההתמודדות של החולים עצמם הינה קשה מאוד. בתוך כל המערבולת של כימותרפיה,
בדיקות, זריקות, ספירות דם, נוזלים, אינפוזיות ומה לא, אנחנו שוכחים את הגיבורים
הנוספים, אלו שמתמודדים מאחורי הקלעים. אלו שלא ישנים גם כן, ולו רק מתוך הדאגה
האינסופית והאהבה הבלתי נגמרת. ההורים, האחים, האחיות. אני נוכחת לדעת מדיי יום עד
כמה מעגלי ההשפעה של מחלה אחת רחבים מעל לכל דמיון. ואני מנסה כל הזמן לזכור שגם
הם, האנשים שאנחנו כל כך אוהבים, עוברים וחווים את המחלה איתנו. אמנם לא במסגרת
תופעות הלוואי, אבל הכאב שהם חשים, והתסכול של חוסר היכולת לסייע ולהקל על הכאב של
מי שהם אוהבים יותר מכל, לא נופלת מהרגשת הבחילה וההקאות.
השבוע יצא לי לדבר עם חולים במחלקה. אחרי שהתאוששתי קצת מהשפעות
הכימותרפיה. לכולם, וגם לכל מי שקורא את דברי, יש לי מסר אחד מרכזי להעביר –
ההתמודדות היא יום יומית, ולכן כל יום מהווה יחידה בפני עצמה. בגלל זה, בכל יום צריך
לבחור ניצחון אחד קטן, שאיתו אנחנו הולכים לישון בלילה. והניצחון הזה, הוא הידיעה,
שגם אני, לאט לאט, אצור לעצמי סטטיסטיקה נפרדת ואנצח את הסרטן. כל יום, ניצחון אחד
קטן. אנחנו לא יודעים מה יביא יום, ואנחנו לא בטוחים מה יקרה שבוע הבא. אנחנו כן
יודעים, שאותם ניצחונות קטנים, בין אם מדובר במקלחת, או ביום עם תאבון ובלי הקאות,
הם אלו שיביאו אותנו, מחשבתית, לנצח. הרי אנחנו כבר מכירים את המשפט – "רק
המעז מנצח". והתעוזה לעשות משהו חדש, ניצחון קטן, היא זאת שמקדמת אותנו
למערכה הבאה.
I translated to English:
השבמחקLast time I wrote I talked mainly about the wonders of the shower, and how I rediscovered the little things in life, those we have forgotten already how they do us good, and we took them for granted. Because that's life. We forget. Too fast. And a lot too.
This week, my appetite returned, and I managed to eat quite a bit, knowing that I prepare myself for the next battle in the war - chemo # 2. It might be easier, maybe not. No one can guarantee anything, and honestly, I do not ask or try to know too much. Because it's still important in the process - take each day as a separate unit, rather than trying to guess and imagine what would happen in a month. Or in a week. This planning, in some ways, lost its relevance as soon as I was told I am sick.
This week, as expected, the hair started falling out, and I decided that since it does not really matter, and I do not really control, it's time to get a haircut ... And I did ... My hair designer for 12 years, Amir Bakshi, came to the hospital last Thursday night, equipped with lot of optimism and love, and slowly lowered the mane of hair that I had. Honestly, almost everyone who met me said that the new haircut even more flattering than the last .. I want to believe they told the whole truth .... To remove any doubt of how I look now, and for those who have not visited yet, I am enclosing a picture of my new look, courtesy of Amir ...
This week I met a new friend in the department. He arrived here after passing nightmare of Israeli Kupat Cholim (HMO). Liver and bone metastases. And the source? Not known. During the day I discovered another two young patients, in their 30s. They also discovered a sudden illness. They, like me, had pain or another, but a health system which had never considered such a disease in their bodies. And so they came here. Unexpectedly. Just like me. Almost at the same time as me. And each of us was told the same sentence - the cancer has spread quickly in the body. Meetings with them this week brought me slowly discover this world of cancer patients, and those whose world had collapsed in one moment - the families.
Sometimes we underestimate what is happening to the patient’s relatives, since there is no doubt that the confrontation of the patients themselves is very difficult. Within each vortex of chemotherapy, tests, injections, blood counts, fluids, drips and what not, we forget the other heroes, those who struggle behind the scenes. Those who do not sleep as well, due to their concern and endless love. Parents and siblings. I am realizing everyday how much influence has one disease, unimaginably wide, and the frustration of not being able to help and ease the pain of those they love the most, no less feeling of nausea and vomiting.
This week, after recovering somewhat from the effects of chemotherapy, I talked with some of the patients in the department. Everyone, and anyone who reads the words, I have one main message to deliver – the struggle is daily and therefore each day is its own unit. That's why, every day one have to choose one small victory, the one we will go to sleep at night. And this victory, is the knowledge, that I, little by little, will create separate statistics myself and win the cancer. Every day, one small victory. We do not know what the day will bring, and we're not sure what will happen next week.
We do know, those small victories, whether in taking a shower, or a day with no appetite and vomiting, are the ones that will bring us, mentally, to the victory. After all, we already know the sentence - "who dares wins only". And daring to do something new, a small victory, is the one that will foster us to the next battle.
מקסימונת!!
השבמחקסחטיין על הבלוג
את מעודדת את כל הסביבה יחד
מחכה לקרוא רשומות חדשות
fuck the statistics!
שונאת סטטיסטיקה
ויסכים איתי כל מי שאיי פעם לקח קורס שקשור לזה באוניברסיטה :)
ולפי המלצתך בהתמקדות בצעד הקרוב
אאחל שתהיה מערכה #2 קלה ממחר
ונפגש בקרוב :)
שירי את מדהימה!!!!
השבמחקמחזיקה לך אצבעות חושבת עלייך המון!
לריסה
את גיבורה אמיתית! לא נותר לי אלא להצדיע לך ולייחל, לקוות ולהתפלל להחלמה מהירה ושלמה! אני רוצה שתדעי שאני קורא כל מילה ואני מרגיש שאני חש אותך באמת בצורה בלתי אמצעית. כולנו איתך ואני חושב עלייך ללא הרף. היי חזקה!! היי בטוחה כי הינך מקור השראה וגבורה עבור רבים אחרים ואנא, המשיכי לכתוב.
השבמחקיניב שכטר.