שלשום האחיין שלי חגג יום הולדת שנתיים. עברו כבר שנתיים מהרגע בו
נכנסה לחיי משפחתי תוספת מדהימה. ילד מדהים. מלא אור, חן ושמחת חיים. בן שנתיים.
כל החיים לפניו. כל העולם פרוס בפניו, והוא רק צריך לבחור. אינספור אפשרויות.
אינסוף דרכים
.
ואני? אריק לביא שר : "שום דבר לא ידוע, לא שנה לא
שבוע...". אני יושבת וחושבת עד כמה
זה נכון. "זה קרה כשהדרך התמשכה לי. זה קרה. לא ידעתי איך זה בא לי".
אבל זה בא. וזה כאן. וזה מוחשי. וזה אצלי בגוף. וזה התפשט. וזה שלב 4. וזה שלב
מתקדם. וזה בעייתי. ומכאן צריך לחיות. מכאן חייבים לחיות.
אתם מבינים, בהתחלה חשבתי שבניגוד לאחיין שלי, לי אין אינספור
אפשרויות. ואינסוף דרכים.כרגע יש לי דרך אחת, אפשרות אחת – מלחמה בסרטן על גרורותיו
השונות. ואין לדעת מתי אנצח, ואין לדעת מתי זה ייגמר. שאלת מיליון הדולר עבורי היא
מה עושים בינתיים. בזמן שנלחמים. הרי חיי היום יום עדיין מתקיימים במקביל. השמש
זורחת, היום מתחיל, ואז מה? הרי אנחנו לא נלחמים באופן אקטיבי 24 שעות. אז מה
עושים במהלך היום?
ואז זה הכה בי – בדיוק כמו האחיין בן השנתיים שלי, גם לי יש אינספור
אפשרויות. אני רק צריכה לנצל אותם, וליהנות מכל רגע. כמו כולנו. אין דבר שאני לא
יכולה לעשות. אולי הקצב יהיה איטי יותר, ואולי יהיו ימים שבהם אני אקום ואהיה חלשה
יותר, ועייפה יותר, וארגיש את הבחילות הנוראיות הללו, ואת הפטרת האיומה בפה. ואולי
זה יכאב לי קצת יותר. אבל אין ברירה אחרת. חייבים להמשיך את החיים, ובשביל זה
חייבים להמשיך לחיות. בהמשך השיר אריק לביא מדגיש.. : "יש לנוע,
לנוע"... התנועה, העשייה, לא משנה הקצב שלה, היא המשמעותית.
המחלה לוקחת מאיתנו אנרגיות רבות. ההתמודדות איתה, עם הסובבים אותנו,
עם הרעלים בגוף. יש המון סיבות למה לא לקום בבוקר ולחשוב מה אני עושה היום בשבילי,
שיעשה לי טוב. יש המון סיבות לכניעה, לשכב במיטה בלי מצב רוח ולרחמים עצמיים. אבל
יש סיבה אחת שעולה על הכול, וצריכה לתת לנו את הכוח לקום ולעשות – החיים. מתנה
מדהימה שאנחנו עדיין זכאיות לנו. עדיין יש בפנינו אינספור אפשרויות, ואנחנו רק צריכות
לבחור מה נעשה – נפתח עסק עצמאי? אתר אינטרנט? נלמד שפה חדשה? נעזור לאחרים
בפורומים שונים של חולי סרטן להתמודד גם כן? נקרא ספרים ונעשיר את הידע האישי
שלנו? ועוד ועוד ועוד....
סרטן גרורתי איננו פיקניק... קל וחומר ההתמודדות איתו... אבל אין זה
אומר גזר דין מוות. בעייני, המשמעות היא גזר דין חיים. כי מי מאיתנו באמת יכול
להגיד שהוא עושה מה שהוא באמת רוצה, בקצב שהוא רוצה, במקום שהוא רוצה, ואיך שהוא
רוצה? במקום מסוים, כמה שאולי היינו מעדיפים לוותר על זה, קיבלנו פריבילגיה שאין
לאף אחד אחר – לחיות את החיים עד הסוף, איך שאנחנו רואים לנכון.
אף אחד לא באמת יודע כמה זמן נשאר לו על פני האדמה. רוב הזמן אנחנו
עסוקים בלרדוף אחר הזנב של עצמנו, ולרוץ... לרוץ כמה שיותר מהר, להשיג כמה שיותר,
בגיל צעיר יותר... כסף, עמדה בכירה, תהילה, הצלחה ומה לא.. ועד שאנחנו עוצרים
ושואלים את עצמנו מה באמת עושה לנו טוב, ומה אנחנו באמת רוצים לעשות, אנחנו כבר
עמוק בתוך מחויבויות שקשה מאוד לצאת מהם. וכך החיים שלנו הופכים להיות מה שהסביבה
שלנו מצפה ורוצה מאיתנו, ולא מה שהלב שלנו באמת רוצה.
הפריבילגיה שלי היום, היא להתמקד בדברים שחשובים לי באמת. בדברים שאני
באמת רוצה לעסוק בהם. לחיות כפי שתמיד רציתי. ל-ח-י-ו-ת. ליהנות מהרגע.
מהכאן ועכשיו. מכל שעה ושעה. כי אין לדעת מה יקרה מחר בבוקר. אתם מבינים, הסרטן
בגופי. זאת עובדה. עכשיו השאלה מה אני אעשה איתו. מלבד המלחמה בו. גזר דין מוות,
או גזר דין חיים. כי בסופו של יום, מי מאיתנו לא רוצה לחזור להיות בן שנתיים, עם
אינספור אפשרויות לפניו....
ולמרות הכול, בגיל 28, עם סרטן בשלב מתקדם, גם אני חושבת שכל החיים
עוד לפניי... ואינספור האפשרויות עדיין שם. זה רק עניין של תפיסה. לפני חודשיים
גילו לי סרטן שד גרורתי. אני החלטתי להילחם ולראות בזה גזר דין של חיים. אחרי הכול
– "שום דבר לא ידוע. לא שנה לא שבוע. יש לנוע לנוע...".
שירי,
השבמחקעם תעצומות נפש כשלך המשרות בך ובאוהביך את האמונה השלמה בנצחונך, אכן כל החיים לפניך
ברפואה שלמה ואושר.
איזו יפה ואמיצה!!! (ראיתי בכתבה).
השבמחקשתמשיכי לחיות כל רגע ורגע, לשמוח ולשמח, ולפזר עוד בריאות ושפיות בעולם. רפואה שלמה