פחד,
מלחמה, סטטיסטיקה, החמצה.
מילים
משירים, תובנות משירים שבחרתי להביא כאן בפניכם. כל חיי הערצתי מוזיקה וחשבתי שיש
תובנות ועולם שלם שחבוי בתוך הצלילים, המילים והלחן. לא תמיד מבינים עד כמה. מילות
המפתח המובאות בפוסט זה מהוות למשהו מרכזי בעולם שלי היום. ההתמודדות, המלחמה,
הפחד להיות חלק מהסטטיסטיקה והידיעה שלעולם לא ארצה להחמיץ דבר. הידיעה כי התהליך
לקראת ההחלמה הוא המלחמה על החיים, וכי זוהי זכות להיות חיים. ולפעמים צריך להילחם
עבור הזכויות קצת יותר. הידיעה שבסופו של דבר אנצח. הדברים החשובים באמת.
"ולא
ברור מה נשאיר אחרינו מלבד הפחדים"
הפחד.
בשבועיים
האחרונים יצא לי לחשוב על הפחד לא מעט. האם עליי לפחד? וממה בעצם? האם הפחד משתק
או מחזק? מאיפה אנחנו שואבים את הכוחות להתחזק? והאם השיח על הפחד הוא לא חלק
מהתמודדות חשובה בתהליך?
"מלחמות
כבר לא קורות בחורף".
מלחמה.
המצב שבו
נמצא כל אדם חולה סרטן. כל אדם חולה. האומנם? האם מדובר במצב שבו אנחנו נמצאים או
במצב שאנחנו בוחרים להיות? מלחמה בסרטן. מלחמה בשביל לנצח. מלחמה בשביל לחיות.
המלחמה שלי. בחרתי בה. מלחמה שבחרתי להילחם ואין לי שום כוונה להפסיד.
"זו
לא חוכמה להיות חזק רק במלחמה... "
" ומי
בכלל יכול לומר כמה זמן נישאר. כשהכרתי אותך חשבתי לרגע שמצאתי חבר"
אולי
המלחמה שלי כאן ועכשיו היא תוצר של משהו שנשגב מבינתי. אולי אשאר. אולי גם לא. אבל
אין ספק שאלחם. החברים, המשפחה וכל מי שלצידי שם בשביל לסייע, אך בסופו של יום,
המלחמה והמאבק האישי, היום יומי שלנו עם עצמנו הוא הקובע. ולא משנה כמה כולנו
נרצה, אנחנו יודעים מתי התחלנו את החיים, אבל לעולם לא נדע מתי נסיים – ולכן כל מה
שבאמצע, הדרך עצמה, התהליך – חובתנו להפוך אותו למשמעותי. את החיים שלנו
למשמעותיים.לא רק עבורנו אלא גם עבור הסובבים אותנו. הנתינה. העשייה למען האחר. היא
החשובה.
"לכבוד
מיליארד מיליארד טועים, שאת דרכם עוד מחפשים..."
סטטיסטיקה.
לכבוד כל
אותם סטטיסטיקות שבכוונתי לנצח. לכבוד אותם מיליארד טועים שחושבים שאהפוך להיות
אחת מן הכלל. ולכבוד היוצאים מן הכלל ולמציאת הדרך הנכונה לניצחון. לכבוד הניצחון.
ובשביל התהליך – התהליך שמלמד אותנו כל כך הרבה על תעצומות הנפש וכוחות פנימיים
שמעולם לא חשבנו שיש בנו, ואנו מוצאים אותם דווקא ואולי גם בזכות הרגעים הללו. הרי
בהמשך השיר אומר אביב כי "זו לא חובה לחיות, זאת זכות להיות חיים"
"אניטה
לחואן חיכתה, אך הוא אחר לקטוף את רימוני אהבתה"
ההחמצה.
כולנו
היינו שם. תחושת ההחמצה שמלווה אותנו לא פעם בחיים, מסיבות שונות, לאור מקרים אלו
ואחרים. השאלה המרכזית היא מה אנחנו עושים למזער את ההחמצה ואיך אנחנו מתמודדים
איתה כך שנוכל לחוות אותה ולהישאר בחיים. ההחמצה היא חלק מהחיים, אבל חלק שאנחנו
יכולים לנסות ולשלוט בו. לעשות את הדברים שחשוב לנו לעשות בזמן הנכון. ברגע הנכון.
ומול האנשים הנכונים. ולא לחכות.
הפוסט של
השבוע אמנם נוגע לא נוגע במחלה עצמה, אבל הוא מביא חלק אחר ממי שאני. ממה שאני.
רבים מכם שאינני מכירה כתבו לי רבות בזמן האחרון וציינו את רצונכם להכיר אותי קצת
יותר. זאת ההיכרות האמיתית. בפוסט הבא אמשיך לכתוב על ההתמודדות היום יומית
והחוויות הנגזרות מכך. ובינתיים, אני משאירה אתכם עם ציטוט אחרון משיר שאני אוהבת:
"
אנחנו זן נדיר, החלומות באוויר הראש באדמה".
בינתיים,
נמשיך לחלום ולהפוך את החלום של ההחלמה מהסרטן למציאות.
שירי
השבמחקאת פשוט מדהימה !
מרגש לקרוא את מילותיך ולהתחבר למקומות לשם לקחו אותך מילות השירים שאנו שומעים יום יום ולא תמיד מאזינים לעומקן .
אנחנו מחזקים אותך ובטוחים שתנצחי במלחמה ותצאי ממנה בשלום .
באהבה רבה מכולנו
מדהימה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
השבמחקבהערכה רבה,
לריסה
שירי, יקירתי , את מרגשת . את חזקה ואמיתית. את תנצחי כל סטטיסטיקה אפשרית.
השבמחקיואו שירי את כל כך מרגשת, נגעת בנקודות שמזמן לא חשתי...
השבמחקאת יודעת שאני מאמינה בך!
את זן למשפחת לוחמים!